צמחי מרפא וסגולותיהם:


tzimhi-marpe

האדם מאז ימי קדם חיפש צמחים בתור מקור למזון וגם לרפואה.

ניתן למצוא עדויות לשימוש בתבלינים כבר בתקופת המקרא.

לאורך כל ההיסטוריה תבלינים שמשו לתיבול המזון ולאכילה,

לטקסים דתיים (קטורת ופולחן המוות), לחניטה וקבורה

ובתעשיית הבשמים.

ישנן מספר דרכים לאיסוף מידע על צמחי מרפא :

מחקר אתנו- בוטני: זהו מחקר המבוסס על ראיות המתקבלות

מאוכלוסיות שלא מטופלות באמצעים של רפואה מערבית.

הרבה מן המידע שמתקבל ממדינות כמו אפריקה וכפרים נידחים באיטליה נבדק אחר כך במחקרים .

שימוש במקורות עתיקים כמו ספרים בנושאי צמחי מרפא, לדוגמא הספר "צמחי התרופות" המכיל רשימה של כ- 650 צמחים

שונים שעד היום זוהו וחלק מהם בשימוש.

1) פלפל שחור: הינו שיח מטפס רב שנתי, נפוץ באיזורים הטרופיים של כדור הארץ, בעיקר הודו וויאטנם. הפלפל נקטף

כגרגירים ירוקים, שמבשילים והופכים לשחורים, הקליפה בעלת טעם וריח חריף. ברפואה עממית ידוע כממריץ, מוריד חום

ונפיחויות, מגביר זרימת דם ונוגד עצירות.

במחקרים נבדק החומר הפעיל בפלפל שחור- פיפרין: ידוע כמעלה רמות סרוטונין ונוגד עוויתות. במחקרים בבעלי חיים מצאו

שפיפרין עיכב אנזימים במטבוליזם של תרופות, ומעלה את הזמינות של התרופות בגוף. ב2008 מצאו חוקרים כי הפיפרין יכול

לזרז פיגמנטציה יחד עם חשיפה לשמש. חומר פעיל נוסף בפלפל השחור שנקרא  CAPSAICIN, מועיל נגד דלקות.

2) הל: צמח טרופי, רב שנתי שמקורו בהודו וסרי לנקה. הרכב הזרעים 10% שמן אתרי, 10% חלבון, 20%-40% עמילן, מכיל

גם מנגן וברזל.

במאה ה-5 לפנה"ס השתמשו בזרעים לכאבי ראש, חום, בחילה, להרגעת קיבה, צהבת, טחורים ודלקות עיניים. השימוש הוא

חיצוני (רטייה) ופנימי. הרומאים לקחו הל להקלת העיכול אחרי ארוחות מוגזמות. הערבים משתמשים בהל להכנת קפה, להקלת

העיכול, לקירור הגוף וכמעורר יצר המין. עבודה יפנית מ – 2004  מצביעה על פעילות נוגדת חימצון חזקה של המרכיבים

הפוליפנוליים בהל.

3) קינמון: יש שלושה מיני קינמון:

קינמון קסיה- צמח תנכי שמוצאו מדרום סין והינו הקליפה הפנימית של עץ ירוק-עד.

קינמון צילוני- צמח שמוצאו מסרילנקה, טעמו עדין יותר – אלו הם מקלות הקינמון.

קמפור רפואי- שמן ארומטי המופק מהקליפה. משמש בעיקר כנוגד עוויתות, אנטיספטי ונוגד כאבי שרירים.

ברפואה עממית משמש לטיפול בהצטננות, נגד בחילה והקאה ונגד גזים. נחשב כמחמם ברפואה הסינית. בשימוש כתבלין

בדברי מאפה וכמרכיב באבקת הקארי.

כיום מאושר ע"י הועדה הגרמנית (מאשרת שימוש בצמחים לרפואה) לטיפול במצב של איבוד תיאבון ובעיות עיכול. מכיל

צינאלדהיד המונע צימוד טסיות דם (מונע טרשת עורקים). בשימוש למניעת סוכרת 2- הורדת רמת גלוקוז בדם, יש דיווחים על

הורדת טריגליצרידים וכולסטרול.

4) ציפורן: זהו למעשה ניצן של פרח שלא נפתח של עץ ירוק-עד. גדל כיום בטנזניה ומדגסקר שבאפריקה. הניצנים מכילים

כ 15%-20% שמן אתרי, בשימוש בתעשיית המזון והטבק.

ברפואה עממית בשימוש לטיפול בחום, להגברת פעילות הלב ולבעיות עיכול. במחקרים קליניים כיום נחשב כמעכב חזק של

צימוד טסיות ונחשב למדכא מערכת העצבים.

5) ג'ינג'ר: הוא קנה שורש של צמח עשבוני רב שנתי. מוצאו מהודו, מגדלים אותו ברחבי דרום מזרח אסיה ואפריקה הטרופית.

השורש עשיר בעמילן (60%) ומכיל בין 1%-2.5% שמן אתרי.

ברפואה עממית בשימוש בסין כמחזק לב, בהודו במצבי אנמיה, צהבת וטחורים ואצל האינדיאנים בבעיות בקיבה.

במחקרים קליניים נמצא כי מונע נזק כלייתי בחולי סכרת, מונע שלשול בילדים (מונע את התקשרות E coli לקולטנים במעיים),

מצמצם תופעות נלוות לכימותרפיה.

6) אגוז מוסקט: הינו הזרע (NUTMEG) של עץ ירוק-עד, מוצאו מאיי הודו המזרחיים. מכיל כ- 5%-15% שמן אתרי.

ברפואה עממית בהודו משמש כמכייח, מוריד תחושת נפיחות וגזים ומסייע לעיכול.

במחקר הקליני הוכח כמעכב צימוד טסיות, מעכב סינטיזה של פרוסטגלנדינים ובעל השפעה אנטי בקטריאלית.

7) כורכום: זהו קנה שורש של שיח חד שנתי, מוצאו בדרום מזרח אסיה. מכיל כ- 45%-55% עמילן, 2.5%-6% שמן אתרי.

ברפואה עממית לוקחים מיץ טרי של השורש לריפוי פצעים ונשיכות, בסין בשימוש לבעיות בדרכי הנשימה , התקררות וכאבי

ראש. בהודו בטיפול בבעיות מעיים ובעיות כבד. במחקר הקליני שימוש בכורכום בעכברים מונע ומעכב תהליכי טרשת עורקים,

מעכב התקדמות אלצהיימר, נוגד חמצון ונוגד דלקת, מגביר מוות של תאים, מעכב את פעילות החיידק הליקובקטר פילורי.

 

HTMLine - בניית אתרים
FRESH - עיצוב גרפי