לפני שנסביר על היתרונות הבריאותיים של כרוב ניצנים, אנו צריכים

להכיר חומר כימי בשם PTC) phenylthiocarbamide), שלמעשה

בכלל לא נמצא בכרוב. התרכובת הסנטטית הזו בעלת טעם מר, אבל

רק 70% מהאוכלוסיה ירגישו את זה. ל-30% האחרים היא תורגש

כחסרת טעם לחלוטין. מאפיין זה התגלה במקרה בשנת 1931, כאשר

ד"ר ארתור פוקס הכימאי עבד עם התרכובת ושפך חלק ממנה לבקבוק

מעבדה. חלק מהאבקה התפשטה לאוויר ועמיתו למעבדה שעמד ליד

התלונן על הטעם המר של התרכובת, פוקס לא הצליח להרגיש זאת.

פוקס המשיך לבצע סדרה של מבחני טעימות עם חבריו ובני משפחתו ושם לב שהתרכובת מורגשת כמרה אצל חלקם, אך לא

אצלם כולם. מחקרים אלו ונוספים מצאו שקיימת תכונה דומיננטית גנטית (יכולה להגיע רק מאמא או רק מאבא) של היכולת

לטעם PTC, מכאן שהיא תורשתית. הקשר הגנטי ביכולת לטעום PTC כה חזק כך שבעבר לפני שימוש בבדיקות DNA, ערכו

בדיקות אבהות דרך מבחני טעם. קיימת תרכובת נוספת בשם PROP) propylthiouracil) אשר חלק מהאוכלוסייה מרגישה

בטעמה המר וחלק לא, והיא נחקרת המון היום במבחני טעימות.

אז מה הקשר לכרוב ניצנים?

בעוד שהתרכובות PTC ו-PROP לא מצויות בירקות, שתיהן מכילות במבנה המולקולרי שלהן קבוצה תיוציאנטית (קשר בין

אטומי חנקן, פחמן וגפרית), שנחשדת כקשורה להופעת הטעם המר. קבוצה כימית זו מצויה בתרכובות בשם גלוקוזינולאטים,

אשר נמצאת באופן טבעי בתרכובות בירקות ממשפחת המצליבים כמו: כרוב ניצנים, ברוקולי, כרוב לבן, קייל ועוד. למעשה,

הגלוקוזינולאטים מהווים חלק ממערכת ההגנה של הצמח נגד מזיקים ומחלות.

מדוע הדמיון המבני הזה משמעותי?

ממחקרים נראה שקיים קשר חזק בין היכולת לזהות את הטעם המר של PTC או PROP, ובין הרגישות לטעם המר של ירקות

מצליבים. כמובן שהכוונה אינה שכל מי שמרגיש בטעם המר של PTC או PROP יחוש סלידה מירקות מצליבים מאחר וקיימים

גורמים נוספים בעלי השפעה על כך. עם זאת, אם אתם לא אוהבים כרוב ניצנים, עכשיו אתם יודעים שקיימת סיבה כימית לכך.

חשוב לציין שכרוב ניצנים מכיל תרכובות נוספות בעלות יתרונות בריאותיים פוטנציאלים. העיקרי מביניהן הוא סולפוראפן שהינו

נוגד חמצון שנחקר כמגן מפני מחלות ניווניות, כבעל השפעות נוירולוגיות חיוביות במחקרי חיות וכבעל השפעה נוגדת סרטן.